כותב המאמר: שמואל קרמרמן
הרצון להשתוות אל הבורא בנתינה
שעור השימוש שעושה הנאצל - הנברא כמקבל האורות מהמאציל - ברצון לקבל שטבוע בו קובע את מידת התעלותו הרוחנית ויכולתו להשפיע, במשמעות של לתת שפע, בחזרה לסביבתו ולבוראו. במילים אחרות, הנברא/הנאצל שואף להגיע להשתוות בתכונותיו הרוחניות לאלו של הבורא/המאציל. כתוצאה מהשאיפה להשתוות אל הבורא, הרצון לקבל עתיד להתפתח כרצון לתת. השלבים שעובר הרצון לקבל עד להמרתו אל "הרצון לקבל כדי להשפיע" נקראים בקבלה "ארבע הבחינות של הרצון לקבל".
ארבע הבחינות (המדרגות) משקפות תהליך של השתנות הצורה (או התווספות צורות - לפי לשון הקבלה) של "הרצון לקבל" שבסיכומו מופיע "הרצון לקבל כדי להשפיע". כעיקרון, תהליך ההשתנות של הרצון לקבל נעשה בתהליך צמצום הרצון לקבל ומביא להתרחקות האור מהנאצל או לצמצום האור בכלי. מכיוון שצמצום האור בכלי מביא דווקא לידי "חלל" כלומר, להתגברות מחדש של "הרצון לקבל", נפתרת המאבק שבין הצמצום לבין הרצון להתנגד לצמצום בדרך של התגלות רצון ייחודי ונעלה שמכונה בשם "הרצון לקבל על מנת להשפיע" משמש כצינור הולכה של השפע דרך "הרצון לקבל" פנימה, והוצאתו המיידית החוצה, דרך רצון לנתינה או בלשון אחרת, הרצון להשפיע (לתת שפע) על הבורא ועל הנבראים.
השפעת הצמצום על גילוי הבריאה והרצון לקבל
תהליך הצמצום מביא את "אור האינסוף" לידי סילוק ופינוי "מקום ריקני" מסביב ל-"נקודה אמצעית". בהקשר לכך, עולה השאלה: הכיצד ניתן להשתמש בהגדרות כמו "נקודה אמצעית" כשמדובר במושג "אינסוף"? ומהו ההקשר הרוחני שבתיאור זה?
שאלה זו מורכבת משתי שאלות משנה. שאלה אחת מתייחסת אל טיפולוגיה מרחבית: מכיוון שמדובר במימד של "אינסוף", שאין בו גבולות מוחלטים ולא ניתן להגדיר מהו "התחלה" או "ראשית" ומהו "סיום" או "סוף". כיצד בכלל ניתן להגדיר "נקודה אמצעית"?, השאלה השניה עוסקת במימד הרוחני: מה המשמעות המופשטת של אותה "נקודה אמצעית"?
חשוב לזכור, כי בסיכומו של דבר, ההתייחסות אל "נקודה אמצעית" אינה על פי גישה טופוגרפית לפי מיקום של "אמצע" כלפי "הצדדים" אלא בהתייחסות של "התווספות הצורה" של "הרצון לקבל" קרי, "הרצון לקבל על מנת להשפיע" שהופכת לכוח מרכזי שפועל על אור האינסוף כחלק מתהליך הבריאה ושמכוונת את הבריאה לתכליתה - ההתאחדות מחדש עם אור האינסוף.
הנקודה האמצעית אינה מרכז אור האינסוף אלא מרכז הבריאה בלבד. כשם שמבחינה הנדסית, כדי ליצור מעגל יש להגדיר מרחקים שווים מנקודה מסוימת לבין גבולות, וכתוצאה מכך נקבעת מאליה "נקודה אמצעית" - כך בעניין הרוחניות יוצרת חוכמת הקבלה כאילו תבנית מעגלית שמרכז נוצר ממילא לאחר שאור האינסוף מסתלק במידה שווה מאות הנקודה. כפי שנסביר בהמשך, אותה הנקודה מסמלת גם את המרכז שמסביבה שבתוכה נוצרים רבדים או ארבעת הבחינות של שינויי הצורה בתוך "הרצון לקבל", ובאותה גישה גם של מערכת עשרת הספירות, שמייצגות את "מידות הבורא" בתוך הבריאה.
הסיבה ש-"הרצון לקבל" אינו בבחינת מצוי בתוך אור האינסוף מוסברת גם דרך הטיעון, שלא יתכן מצב של חיסרון באור האינסוף ולכן אין ממילא צורך באורות. הצורה הבסיסית והראשונית של "הרצון לקבל" חבויה כאי מציאות בתוך האחדות מלאה של אור האינסוף. זאת, לעומת "הרצון לקבל" בצורתו הבסיסית כמו גם בשלושת צורותיו הנוספות מתגלים מתוך "מרחב הבריאה", כמענה לצמצום באור האינסוף, ומורים ההשתוקקות לקבל בחזרה את השפע שבאור האינסוף.
הפסוק הנוכחי מתאר את הצמצום כתהליך שבו אור האינסוף מתחיל להתרחק, באופן שווה, מנקודה מסוימת שבתוכו, שנקראת, עקב ההתרחקות השווה של אור האינסוף ממנה, בשם "הנקודה האמצעית". התרחקות אור האינסוף באופן שווה אל סביבותיה של אותה הנקודה או בלשון חוכמת הקבלה "צדדי הנקודה האמצעית" יוצרת מרחב בצורת מעגל (או כדור) שהינו ריק לחלוטין מאור האינסוף ומכונה בלשון הקבלה "סביבות הנקודה האמצעית". מרחב "חוסר-האור" בהיקפו גובל עם אור האינסוף שעוטף אותו ("מתלבש על" - בלשון הקבלה) מבחוץ ויוצר את הגבולות החיצוניים של "סביבות הנקודה האמצעית" ועל ידי בכך נוצר מרחב הבריאה.
מכיוון שבלא אור האינסוף לא תיתכן בריאה, אך לעומת זאת, נוכחותו המלאה מונעת מציאות של בריאה, מוזרם בחזרה אור האינסוף, באופן מחושב, במידה זעומה ובמשורה, אל תוך מרחב הבריאה דרך קו ישר אחד שעובר דרך הנקודה האמצעית עד לכמעט צידו השני של המרחב - אך לא נוגע בו כדי למנוע מצב של דליפת האור החוצה.
תהליך הצמצום מגלה מציאות חדשה של "אי מציאות אור האינסוף" שמתהווה תוך כדי התחוללות "בריאת העולמות" ועומדת בפני עצמה. במהלכו של הצמצום נוצר "מקום פנוי" מסביב ל-"נקודה אמצעית". כאמור מקודם, הנקודה האמצעית מקבלת את משמעותה המרחבית בדיעבד, לאחר הצמצום, שהינו שווה במידותיו מהנקודה שממנה התפשט סילוק האור ועד להיקף. כלומר, הנקודה הופכת למרכזית רק לאחר שהוגדרו סביבותיה בצורה מעגלית.
הנקודה האמצעית מייצגת את "הרצון לקבל" שהצטמצם ביותר עד כדי בחינה ד'. מכאן, שהשימוש במושג "ונתרחק", כלשונה של חוכמת הקבלה, אינו מכוון אל שעור המרחק פיסי שבין הנקודה האמצעית לבין אור האינסוף אלא אל "גודל השינוי שבצורה ממצב של בחינה א' שבה הרצון לקבל שבכלי הינו מירבי וכניסת האורות לפנים הכלי הינה מירבית ואף מקיפה אותו כ-"אור מקיף" מכיוון שהכלי אינו יכול להכיל בתוכו את כל שפע האור, ועד לבחינה ד' שבה "הנקודה האמצעית" מתגלה כמציאות של "היעדרות האור" בתוך מציאות של אורות. התגלות הנקודה האמצעית משקפת גם את חוסר ההסכמה הפעילה של הנברא לגבי ההטמעה של "הרצון לקבל" וניסיונו להמירו ברצון "לקבל על מנת להשפיע".
